שם המחבר: נירה יקואל

עִם אֱמוּנָה קַל יוֹתֵר לָשֵׂאת אֶת הַמְּצִיאוּת. כָּךְ גַּם עִם שֶׁקֶר עַצְמִי. מִכָּאן הַסָּפֵק שֶׁלִּי.

שָׁלוֹם לָכֶם קָהָל, אֲנִי הַפּוֹטֶנְצְיָאל הַמְּבֻזְבָּז. כָּךְ כָּתוּב לִי עַל הַמֵּצַח – פּ וֹ טֶ נְ צְ יָ א ל כַּמָּה חֲבָל… אַתְּ כְּמוֹ חֲנוּת יָפָה, שֶׁאִישׁ

כָּל הָרַעֲיוֹן בְּמָבוֹךְ הוּא לֹא לָדַעַת. רַק בְּדִיעֲבַד, כְּשֶׁאֲנִי מְחַבֶּרֶת נְקֻדּוֹת לְאָחוֹר – אֲנִי מְגַלָּה אֶת דַּרְכִּי. אִם הָיִיתִי יוֹדַעַת מֵרֹאשׁ אֶת כָּל הַדְּרָכִים בַּמָּבוֹךְ,הָיִיתִי בּוֹחֶרֶת

עֵץ שֶׁנּוֹפֵל בַּיַּעַר וְאֵין מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ, תַּכְלִיתוֹ לִהְיוֹת עֵץ שֶׁנּוֹפֵל בַּיַּעַר וְאֵין מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ.

לְפִי גִּישַׁת הַעֲדָפָה נִגְלֵית – אֱלוֹהִים הוּא זְבוּב. לָמָּה? כִּי אִם יֵשׁ אֱלֹהִים, וְאִם הוּא כָּל יָכוֹל – יָכוֹל הָיָה לִבְרֹא מְצִיאוּת אַחֶרֶת, וְ’זֶה’ מָה שֶׁהוּא בָּחַר…

פִּסְגַּת הָהָר נִצֶּבֶת שָׁם כְּדֵי שֶׁנֶּחֱוֶה אֶת הַדֶּרֶךְ. הַדֶּרֶךְ נִמְצֵאת שָׁם כְּדֵי שֶׁנִּפְגֹּשׁ בָּהּ אֶת הָאֲנָשִׁים, שֶׁנִּתָּן לִפְגֹּשׁ רַק בַּדֶּרֶךְ הַזּוֹ, שֶׁמּוֹבִילָה רַק לָהָר הַזֶּה.

אֶבֶן שֶׁהִכּוּ בָּהּ וְחָרְצוּ בָּהּ חֲרִיצִים, בָּא אָבָק וְסָתַם אֶת הַחוֹרִים, בָּאוּ מַיִם וְחִלְחֲלוּ עָמֹק בִּפְנִים, בָּא יֶלֶד וּבָעַט בָּהּ רָחוֹק רָחוֹק, וּכְבָר הִיא אֵינֶנָּה אוֹתָהּ אֶבֶן. הִיא

גַּם נְהִיגָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת שִׁיר, כְּשֶׁאֲנִי מְנַוֶּטֶת דַּרְכִּי בֵּין חֲלוֹמוֹת, מַשְׁאִירָה מָקוֹם לָרוּחַ בֵּין הַנְּתִיבִים, מַבִּיטָה בַּשָּׂדוֹת וְחוֹשֶׁבֶת עַל יָם. פֹּה וָשָׁםמִלִּים חַסְרוֹת סַבְלָנוּתנִדְחָפִוֹת וְצוֹפְרִוֹת,חוֹתְכוֹת

“הַשֶּׁמֶשׁ”, אָמַר יָרֵחַ, “מַקְדִּימָה אֶת זְמַנָּהּ”. “מַקְדִּימָה אֶת זְמַנָּהּ?” שָׁאַלְתִּי. “כֵּן”, עָנָה יָרֵחַ, “שֶׁתָּאֵט מַהֲלָכָהּ, שֶׁתַּמְתִּין”. “עַד מָתַי?” שָׁאַלְתִּי. “עַד שֶׁאָשׁוּב לְמִלּוֹאִי, עַד שֶׁאַחֲלִים”. “וְאֵיךְ תַּחֲלִים אִם הַשֶּׁמֶשׁ