שם המחבר: נירה יקואל

אני מנסה להבין את הקיפאון שהשתלט עליי.הרי קלטתי, עיבדתי והפנמתי עוד בשבת הארורה. התהלכתי כמו אריה בכלוב, מחורפנת וזועקת. אבל […]

בָּנוֹת, הִגִּיעַ הַזְּמַן לְהִתְפַּשֵּׁט. לֹא רַק בְּאוֹטוֹבּוּסִים, גַּם בָּרְחוֹבוֹתוְגַם בַּבַּיִת פְּנִימָה. לְהִתְפַּשֵּׁט מִדֵּעוֹת קְדוּמוֹת, לְהִתְפַּשֵּׁט מֵהַדְחָקָה(חִשְׂפוּ אֶת הַלֵּב, שֶׁיִּרְאוּ, נוּ אָז מָה), לְהִתְפַּשֵּׁט מֵהַשְׁפָּעוֹת הַתִּקְשֹׁרֶת, לְהִתְפַּשֵּׁט מִלִּיבֵּרָלִיּוּת

אֲנִי מְטִילָה סָפֵק לְמֶרְחַקִּים אֲרֻכִּים. אִם זֶה הָיָה סְפּוֹרְט אוֹלִימְפִּי, הַזּוֹכֶה הָיָה זֶה שֶׁמַּגִּיעַ אַחֲרוֹן, מֻקָּף בְּשׁוֹאֲלֵי שְׁאֵלוֹת, וְהוּא אֵינוֹ מֵטִיל בָּהֶם סָפֵק בִּכְלָל.

זֶה הַמֵּדָלִיסְט שֶׁלִּי! כָּכָה סָבְתָא אוֹמֶרֶת – הוּא לֹא שֶׁל גְּדֵרָה וְלֹא שֶׁל אַשְׁדּוֹד. הָלוֹ? זֹאת סָבְתָא מְדַבֶּרֶת, לֹא כָּל

וְאוּלַי מִפְגָּשׁ עִם הַפָּנִים שֶׁל הָאַחֵר הוּא כְּמוֹ מִפְגָּשׁ עִם חַיְזָר, כִּי אֵין שְׂפָתִי יוֹדַעַת אֶת שְׂפָתוֹ וְהַפְּגִיעָה הִיא בִּלְתִּי נִמְנַעַת, וְהַשְּׁאֵלָה הַיְּחִידָה הִיא כַּמָּה

[1] גָּדַלְתִּי בִּבְאֵר שֶׁבַע בְּלִי מַזְגָן. יֵשׁ בִּרְזִיָּה בֶּחָצֵר בֵּית הַסֵּפֶר, שׁוֹתִים בַּהַפְסָקוֹת. בַּקַּיִץ חַם, בַּחֹרֶף גַּם, אֲבָל אֶת הַלַּחוּת שֶׁל תֵּל אָבִיב? אִמָּא’לֶה… אֶת זֶה לֹא הָיִיתִי שׂוֹרֶדֶת.