שם המחבר: נירה יקואל

אֲנִי עוֹצֶמֶת עֵינַי, מַחְזִיקָה אֶת הָרֹאשׁ. בְּזָוִית הָעַיִן (הָעֲצוּמָה) אֲנִי רוֹאָה כֶּלֶב שָׁחֹר גָּדוֹל מִתְיַשֵּׁב סָמוּךְ אֵלַי. אֲנִי לֹא לְבַד

תְּקוּפָה שֶׁכָּזֹאת מְסִירָה אֶת הַקֶּצֶף מֵהָעֲדָשִׁים הַכְּתֻמּוֹת. הַמַּיִם מִתְבַּהֲרִים, הַמָּרָק מְקַבֵּל אֶת צִבְעוֹ. הַכֹּל מַהְבִּיל, טְעָמִים מִתְחַדְּדִים, וְרֵיחוֹת. כֶּלֶב נוֹבֵחַ בַּחוּץ. הַבֶּטֶן מִתְכַּוֶּצֶת. מָה הַהֶבְדֵּל, שָׁאַלְתִּי, בֵּין יָמִין לִשְׂמֹאל?כֻּלָּה צְדָדִים.שֶׁתֵּדְעִי לְאָן

כְּשֶׁהַבּוֹט בּוֹדֵק שֶׁאֲנִי לֹא בּוֹט – אֲנִי מְקַפֶּלֶת אֶת זְרוֹעִי הַבִּיּוֹנִית, מְכַבָּה אֶת חַיְשָׁנַי, שָׂמָה עַל עַצְמִי מַסֵּכָה אֱנוֹשִׁית שֶׁל פַּרְצוּף נֶעֱלָב, וּשְׁנֵינוּ מִתְגַּלְגְּלִים מִצְּחוֹק. בְּנֵי

זֶה עוֹבֵר זֶה לֹא עוֹבֵר זֶה גִּיל הַבְּלוּת אָמַר לִי הַפְּרוֹפֵסוֹר רַק הוֹרְמוֹנִים אַתְּ תִּרְאִי שֶׁצָּרוֹתַיִךְ יֵעָלְמוּ אַתְּ נְפוּחָה, תַּגִּידִי מוּ… צָרָה אַחַת פָּחוֹת, נִסְּתָה בִּתִּי כִּי וֶסֶת אֵין תּוֹדָה,

סָפֵק אִם אֶפְשָׁרִי לָנוּ שָׁלוֹם. סָפֵק אִם אֶפְשָׁרִי שֶׁאֶל גָּדוֹל יִגַּשׁ הֲלוֹם וִיתַקֵּן אֶת כָּל מָה שֶׁצָּרִיךְ, אוֹ קְצָת מִזֶּה, אוֹ פְּסִיק. סָפֵק אִם פְּסִיק יַסְפִּיק.סָפֵק אִם פְּסִיקשֶׁל

מָמָ”ד מִקְלָט כִּפַּת בַּרְזֶל יֵרוּט שֶׁל חֵץ רְסִיס נוֹפֵל חֲדַר מַדְרֵגוֹת שְׁכֵנִים בְּתַחְתּוֹנִיםשֶׁמֶשׁ מְצִיצָה קְשָׁתוֹת וַעֲנָנִים עִצְרִי בַּצַּד אֶת הַמְּכוֹנִית כַּנְּסִי לַמִּגּוּנִית הַתְרָעָה הַלֵּב נִדְרַךְ אַזְעָקָה מָמָ”ד נִפְתַּח הָיָה כְּבָר בּוּם? אֶפְשָׁר לָצֵאת? עוֹד

בּוֹגְדֵי הַמֹּלֶךְ הַחֲדָשִׁים, זֶה הַסִּפּוּר עַל הַיֶּלֶד שֶׁמַּצְבִּיעַ עַל הַמֹּלֶךְ וְאוֹמֵר “הַמֹּלֶךְ עֵירֹם…” עוֹד לֹא הִסְפִּיק לְסַיֵּם אֶת דְּבָרָיו, וּכְבָר בָּאִים שׁוֹמְרֵי הַמֹּלֶךְ וּמְבִיאִים אוֹתוֹ אֶל הַמֹּלֶךְ וְאֶל

[א] הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת שֶׁכְּלוּם לֹא הִשְׁתַּנָּה. מְצַיְּצוֹת לָהֶן בְּנַחַת. וְרַק אֲנַחְנוּ מִזְדָּרְזִים עִם הַמִּקְלַחַת. [ב] מְדַלֶּגֶת בָּרְחוֹב, מְזַמְזֶמֶת שִׁירִים, קוֹטֶפֶת פֶּרַח, זוֹרֶקֶת אוֹתוֹ לָאֲוִיר. יוֹם בָּהִיר. אֲנָשִׁים מְהַלְּכִים עִם עַיִן אַחַת מְחַפֶּשֶׂת מִקְלָט לְעֵת

טֵלֵוִיזְיָה בְּווֹלְיוּם גָּבוֹהַּ. חֲדָשׁוֹת. מִלְחָמָה. “דַּי, זֶה כּוֹאֵב לִי בָּרֹאשׁ”, אֲנִי אוֹמֶרֶת. “אַתְּ לֹא תְּנַהֲלִי אוֹתִי”, הִיא עוֹנָה. “זֶה שָׁעוֹת” אֲנִי אוֹמֶרֶת. “אֲנִי רוֹצָה לְהִתְעַדְכֵּן”,

כְּשֶׁיִּפְרֹץ שָׁלוֹם בְּלִי הַתְרָעָה, בְּלִי נִפְגָּעִים וְהַפְחָדוֹת, בְּלִי שִׁדּוּרִים עַל הַגַּגּוֹת, וּבְלִי סִירֵנוֹת עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת – אֵיךְ נֵדַע? אֵיפֹה הַמּוּזוֹת שֶׁיְּנַרְמְלוּ שָׁלוֹם, כְּדֵי שֶׁנְּזַהֶה אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא