רגע קפוא
כָּל שִׁיר הוּא רֶגַע קָפוּא, הַמַּפְשִׁיר לְאִטּוֹ בְּלֵב חַם. (מתוך “קצרים”)
שיר שהקדים את זמנו (2018). מאשאפ של “שלומית בונה סוכת שלום” (נעמי שמר), ו”חורף שבעים ושלוש” (שמואל הספרי). הִבְטַחְתְּ לִי
צִיַּרְתִּי שָׁמַיִם שְׁחֹרִים,כַּמָּה כּוֹכָבִים,יָרֵחַ חִוֵּר,וּשְׁלוֹשָׁה עוֹרְבִים עַל עָנָף בֶּחָצֵר.אַךְ אִיטָה אָמְרָה שֶׁחָסֵר קְצָת צְבָעִים,וְאוּלַי גַּם פְּרָחִים.אָז הוֹסַפְתִּי לָהּ נֵר, שֶׁרִצֵּדבְּשִׁבְעָה
זֶה לֹא שִׁיר עַל אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִמְלַכְנוּ.זֶה שִׁיר עָלֵינוּ, הַשּׁוֹטִים.אוּלַי גְּבִרְתִּי רוֹצָה לִתְרֹם לַעֲמֻתַּת שָׁכַחְנוּ?שָׁכַחְנוּ שֶׁתָּרַמְתָּ כְּבָר…אוּלַי רַק רֶבַע זוּז?אוֹ
עַל רֹאשׁ הָהַר שָׁכַן לוֹ כְּפָר בֶּן מֵאָה תּוֹשָׁבִים, וּבוֹ אָפְתָה לָהּ לִיז, מִבְחָר עוּגוֹת וּלְחָמִים. לְמַרְגְּלוֹת הָהַר הַזֶּה שָׁכַן עוֹד כְּפָר
גְּלוֹבָּלִיזַצְיָה עוֹשָׂה לִי בְּחִילָה וְשַׁעַר רִבִּית הוּא פּוֹרְטָל מַחֲלָה. כָּל הַמֶּלֶל הַזֶּה בָּעִתּוֹן עַל תַּקְצִיב, מְחָאָה, שׁוּק הָהוֹן – לֹא מַסְבִּיר לִי פָּנִים, לֹא
מַהוּ עֹשֶׁר – שֶׁיִּהְיֶה לְךָ לֹא פָּחוֹת מִמָּה שֶׁיֵּשׁ לַחֲבֵרְךָ. מַהוּ אֹשֶׁר – שֶׁיִּהְיֶה לַחֲבֵרְךָ לֹא פָּחוֹת מִמָּה שֶׁיֶּשׁ לְךָ.
אַרְכִימֶדֶס אָמַר שֶׁאִם תִּתְּנוּ לוֹ נְקֻדַּת מִשְׁעָן, הוּא יוּכַל לְהָזִיז אֶת הָעוֹלָם. אֲנִי לֹא אַרְכִימֶדֶס, אֲבָל אֲנִי יְכוֹלָה לְהָזִיז גַּרְגֵּר חוֹל אֶחָד קָטָן, וְהוּא בְּתוֹרוֹ
הֵם אוֹמְרִים שֶׁאֵין אַהֲבָה בְּשִׁירַי, רַק עֶצֶב. הֵם אוֹמְרִים שֶׁאֵין תְּשׁוּקָה בְּחַיַּי, רַק חוֹמוֹת, וְעֵינַי מִתְמַלְּאוֹת בִּדְמָעוֹת. מַרְגִּישָׁה חֲשׂוּפָה בִּגְלַל הַמִּלִּים שֶׁלֹּא חָשַׂפְתִּי. שְׁתִיקָה הִיא הַשִּׁיר שֶׁלֹּא כָּתַבְתִּי.
כִּיפּוּרוֹלֶּדֶת. יָצָא לִי דַּאבֶּל בְּחֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ – נִצַּחְתִּי. וּמִכֵּיוָן שֶׁכָּךְ, הִכְרַזְתִּי עַל שִׁחְרוּר: “לְכִי נֶפֶשׁ לִנְפֹּשׁ לָךְ”.