שם המחבר: נירה יקואל

חַיָּב עָנָן לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא אַבָּא לְטִפָּה שֶׁנֶּחְטְפָה בִּסְעָרָה. וְהִיא נוֹדֶדֶת בְּאֶרֶץ זָרָה, וְאֵין לָהּ שְׁלוּלִית שֶׁתָּבִין אֶת שְׂפָתָהּ, וְאֵין לָהּ שְׂמִיכָה

אֲנָשִׁים… כָּל אֶחָד בְּעוֹלָמוֹ, לֹא כֵן? חֲפָצִים לְעֻמַּת זֹאת קַשּׁוּבִים. הִנֵּה דִּבַּרְתִּי אֶתְמוֹל עִם צַלַּחַת, אָמַרְתִּי לָהּ “כַּנְּסִי, כַּנְּסִי לַמֵּדִיחַ”. הִיא לֹא נִכְנְסָה, אֲבָל הִקְשִׁיבָה רֹב

זֶה לֹא הַזְּמַן, צִיְּצוּ הַצִּפּוֹרִים כְּאִלּוּ לֹא אֵרַע דָּבָר. זֶה לֹא הַזְּמַן, אָמְרָה הַשֶּׁמֶשׁ וְזָרְחָה כְּאִלּוּ אֵין הֶבְדֵּל בֵּין אֶמֶשׁ לְמָחָר. זֶה לֹא הַזְּמַן, יִלֵּל חָתוּל שָׁחֹר וּשְׁתֵּי עֵינָיו

“נבל האדם, להכל הוא מתרגל” (החטא ועונשו – דוסטוייבסקי) “נָבָל הָאָדָם, לְהַכֹּל הוּא מִתְרַגֵּל” מִתְרַגֵּל לְמִלְחָמוֹת, מְתַרְגֵּל מַהֲלֻמּוֹת, מִתְרַגֵּל לְכָל הָאָרֶץ מָסַכִּים מָסַכִּים, וְגַם

בהשראת “בלדה על אדון אולי וגברת כבר” (חנוך לוין( גְּבֶרֶת צָרִיךְ וְאָדוֹן אֶפְשָׁר-אוּלַי נִפְגְּשׁוּ לְדַסְקֵס עִנְיְנֵי דְּיוֹמָא. אָמְרָה גְּבֶרֶת צָרִיךְ שֶׁצָּרִיךְ. הִנְהֵן אָדוֹן אֶפְשָׁר-אוּלַי

פַּעַם הָיָה יְמָנִי מַפַּח-נֶפֶשׁ, הַיּוֹם הוּא סְתָם מַפַּח-נֶפֶשׁ. פַּעַם הָיְתָה שְׂמֹאלָנִית יְפַת-נֶפֶשׁ, הַיּוֹם הִיא סְתָם יְפַת-נֶפֶשׁ. וּכְשֶׁמַּפַּח-נֶפֶשׁ וִיפַת-נֶפֶשׁ נִפְגְּשׁוּ – זִקּוּקִים הִתְפּוֹצְצוּ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּבְכָל צְבָאָם. וְנוֹלְדוּ

אֲנַחְנוּ הַמֶּחְדָּל.  אֲנַחְנוּ הַבְּגִידָה. אֲנַחְנוּ שֶׁחִכִּינוּ לִפְקֻדָּה. הַחַיָּל שֶׁחִכָּה,  חֲבֵרוֹ שֶׁחִכָּה,  מְפַקְּדוֹ שֶׁחִכָּה, מְפַקְּדוֹ שֶׁל מְפַקְּדוֹ שֶׁחִכָּה, וּמְפַקְּדוֹ שֶׁל מְפַקְּדוֹ שֶׁל מְפַקְּדוֹ שֶׁחִכָּה.עוֹד דַּקָּה, וְעוֹד דַּקָּה, וְעוֹד דַּקָּה… סוֹמְכִים עַל

הָעֵדוּת שֶׁלִּי לְכָךְ שֶׁלֹּא הָיָה מֶחְדָּל, הִיא שֶׁאַף אֶחָד מֵהַצַּמֶּרֶת לֹא הִזְדַּעְזֵעַ מַסְפִּיק כְּדֵי לְבַצֵּעַ סֶפּוּקוּ. (מתוך הספר סוכת שלום)