בְּבֵית הַדִּין שֶׁל מַטָּה
מוּבָא הַיּוֹם לְדִין,
תַּלְיָן, שׁוֹפֵט וּמֶלֶךְ,
הַיְשֵׁר מֵהַמְּרוֹמִים.
כְּתַב אִשּׁוּם חָמוּר מֻגָּשׁ
עַל סֵבֶל שֶׁגָּרַמְתָּ,
עַל הֶרֶג, מַחֲלוֹת וּסְחִי
שֶׁבִּדְמוּתְךָ יָצַרְתָּ.
אַל יִתְהַלֵּל כְּבוֹדְךָ
עַל רֹב פְּאֵר וְחֵן,
כִּי לֹא שָׁאַלְנוּ זֹאת מִמְּךָ
וְלֹא אָמַרְנוּ הֵן.
הֲרֵי הַגֹּלֶם לֹא בִּקֵּשׁ
בִּכְלָל לְהִוָּצֵר,
אָז מָה הַפֶּלֶא שֶׁהוּא קָם
פִּתְאוֹם עַל הַיּוֹצֵר?
הִגִּיעָה הָעֵת
לִשְׁפֹּט אֶת הַשּׁוֹפֵט.
הִגִּיעַ הַזְּמַן
לִתְלוֹת אֶת הַתַּלְיָן.
בְּבֵית הַדִּין שֶׁל מַטָּה,
הַיּוֹם נָפַל דָּבָר.
אַךְ בֵּית הַדִּין שֶׁל מַטָּה,
נוֹתַר לְלֹא מוּסָר.
גַּם לֹא כָּבוֹד אוֹ רַחֲמִים,
וְלֹא יִרְאַת שָׁמַיִם.
אֲבָל הַצֶּדֶק, אֱלֹהִי,
וְזוֹ – בִּרְכַּת שָׁמַיִם.
(מתוך “הזמנה לתה”)
