הנהגת

אֲנִי דּוֹמָה לְאַבָּא.
אֶת כָּל הָרָזִים הוּא לִמֵּד אוֹתִי:
“כָּל עוֹד אַתְּ מִתְקַדֶּמֶת קָדִימָה,
אַתְּ לֹא הוֹלֶכֶת לְאָחוֹר”.
מָה שֶׁנָּכוֹן, נָכוֹן.
“אֲנִי נוֹסֵעַ לְאַט. מָה אִכְפַּת לִי, שֶׁיִּצְפְּרוּ.
לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ כָּרִיּוֹת הָאֲוִיר נִפְתְּחוּ לִי פִּתְאוֹם, לֹא זוֹכֵר.
אֲבָל אֲנִי בְּסֵדֶר. לֹא נִשְׁבַּר כְּלוּם.
הָאוֹטוֹ טוֹטַל לוֹס.
אֲבָל שָׁמָּה בַּמִּיּוּן, רָצוּ לִדְחֹף לִי מַטּוֹשׁ.
אָמַרְתִּי לָהֶם שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ הַבַּיְתָה!
כֵּן, כָּכָה חֲבוּל. לֹא יִדְחֲפוּ לִי אֶת הַמַּטּוֹשִׁים שֶׁלָּהֶם”.
“אָז הֵם וּוִתְּרוּ?”
“כֵּן, כֵּן. אַחֶרֶת הָיִיתִי הוֹלֵךְ”.
אָז כֵּן,
אֲנִי לֹא דֻּגְמָה.