עַל רֹאשׁ הָהַר שָׁכַן לוֹ כְּפָר בֶּן מֵאָה תּוֹשָׁבִים,
וּבוֹ אָפְתָה לָהּ לִיז, מִבְחָר עוּגוֹת וּלְחָמִים.
לְמַרְגְּלוֹת הָהַר הַזֶּה שָׁכַן עוֹד כְּפָר קָטָן,
וּבוֹ אָפָה שִׁמְשׁוֹן עוּגוֹת וְלֶחֶם כַּמּוּבָן.
קָשָׁה הָיְתָה הַדֶּרֶךְ לְטִפּוּס אֶל רֹאשׁ הָהַר,
לָכֵן כָּל כְּפָר לִכְפָר, הָיָה לְגַמְרֵי לֹא מֻכָּר.
עָבְרוּ יָמִים, עָבְרוּ שָׁנִים וְהַיְּלָדִים גָּדְלוּ,
וְתוֹשְׁבֵי שְׁנֵי הַכְּפָרִים צָמְחוּ וְהִתְרַבּוּ.
יוֹתֵר יָדַיִם וְכֵלִים פָּרְצוּ אֶת הַדְּרָכִים,
וְהַיּוֹם שְׁנֵי הַכְּפָרִים בָּאֶמְצַע נִפְגָּשִׁים.
מַחְלִיפִים סְחוֹרוֹת וְגַם נְדוּנְיָה וּקְשָׁרִים,
פַּעַם הֵם עוֹלִים לָהַר וּפַעַם הֵם יוֹרְדִים.
לְלִיז הָיָה מַתְכּוֹן יָשָׁן, סוֹדִי, שֶׁל תּוּפִינִים,
אוֹתוֹ קִבְּלָה מִסָּבָתָהּ לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים.
אַךְ הֲכָנַת הַתּוּפִינִים דּוֹרֶשֶׁת שֶׁפַע זְמַן,
וְהַשְּׁכֵנִים צְרִיכִים כָּל בֹּקֶר לֶחֶם, כַּמּוּבָן.
פָּנְתָה לִיז לָאוֹפֶה שִׁמְשׁוֹן בְּהַצָּעָה כָּזֹאת:
“אַתָּה תָּכִין הַלֶּחֶם וַאֲנִי אָכִין עוּגוֹת.
יִהְיֶה לַתּוֹשָׁבִים יוֹתֵר אֵיכוּת וְגַם מִגְוָן,
אַתָּה וְגַם אֲנִי מִזֹּאת נַרְוִיחַ, כַּמּוּבָן.
סִפְּרָה לִיז לְמִרְיָם שְׁכֵנָתָהּ עַל הַסִּכּוּם הַנַּ”ל,
סִפְּרָה מִרְיָם לְכָל הַכְּפָר, כְּפִי שֶׁמְּקֻבָּל.
שָׁמְעוּ גַּם הַשְּׁכֵנִים שֶׁבַּבִּקְעָה עַל הַסִּכּוּם,
וּכְבָר הֵכִינוּ הַסַּלִּים, שֶׁלֹּא יֶחְסַר מְאוּם.
עָבְדָה לָהּ לִיז עַד אוֹר רִאשׁוֹן, הֵכִינָה תּוּפִינִים,
עַל פִּי אוֹתוֹ מַתְכּוֹן סוֹדִי בְּאֶלֶף טְעָמִים.
עִם בֹּקֶר הִשְׂתָּרֵךְ לוֹ תּוֹר מֵהַבִּקְעָה לָהַר,
וְתוֹךְ שָׁעָה נִגְמַר הַמְּלַאי, “הֲרֵי זֶה נֶהֱדָר!”
קָרְאָה לִיז לְמִרְיָם שְׁכֵנָתָהּ לָבוֹא וְלַעֲזֹר,
לְהָכִין עוֹד מְלַאי שֶׁל תּוּפִינִים וְגַם לִמְכֹּר.
רָאָה שִׁמְשׁוֹן שֶׁלִּיז הִנָּהּ שְׂמֵחָה וְגַם פּוֹרַחַת,
וּרְוָחֶיהָ שֶׁגָּדְלוּ, לֹא לוֹ, הֵסֵבוּ נַחַת.
הַלֶּחֶם שֶׁאָפָה שִׁמְשׁוֹן מֵאָז וּמִתָּמִיד,
לֹא אִפְשֵׁר לוֹ, לְשִׁמְשׁוֹן, לִהְיוֹת גַּם הוּא אָמִיד.
שָׁלַח שִׁמְשׁוֹן אֶת בְּנוֹ יוֹבָב לִגְנֹב אֶת הַמַּתְכּוֹן…
וְאָז הֵכִין מְלַאי תּוּפִינִים, לְבֹקֶר יוֹם רִאשׁוֹן.
אֶת הַמְּחִירִים הוֹרִיד שִׁמְשׁוֹן כְּדֵי לִמְשֹׁךְ קָהָל,
וְ”שֹׁד וָשֶׁבֶר”, לִיז, כִּי הִתְהַפֵּךְ לָהּ הַגּוֹרָל.
אִבְּדָה אֶת כָּל הַלָּקוֹחוֹת וְאֶת הָרְוָחִים,
וְהַמַּתְכּוֹן שֶׁל סָבָתָהּ הָלַךְ לִשְׂדוֹת זָרִים.
הָלְכָה לָהּ לִיז לְרֹאשׁ הַכְּפָר, בָּכְתָה וְזָעֲקָה,
וְהוּא יָרַד אֶל רֹאשׁ הַכְּפָר לְמַטָּה בַּבִּקְעָה.
אָמַר לוֹ “הָאוֹפִים סִכְּמוּ עַל זוֹ הַחֲלֻקָּה,
וְכָעֵת שִׁמְשׁוֹן גָּנַב מִלִּיז אֶת מַרְכֻּלְתָהּ”.
עָנָה לוֹ הַשֵּׁנִי “אֲבָל הֵיכָן הַהוֹכָחָה?”
וְלֹא יָדַע אָז, הָרִאשׁוֹן, לָצֵאת מֵהַמְּבוּכָה.
נִסָּה לוֹמַר “זֹאת לֹא טָעוּת, הֲרֵי כֻּלָּם יוֹדְעִים
שֶׁלִּיז הָיְתָה הָרִאשׁוֹנָה בִּתְחוּם הַתּוּפִינִים”.
עָנָה לוֹ הַשֵּׁנִי “וּמָה אִם כֵּן? וּמָה אִם כָּךְ?
בַּתּוּפִינִים נִסָּה שִׁמְשׁוֹן, נִסָּה וְגַם צָלַח.
הַמְּחִירִים שָׁוִים הֵם לְכָל כִּיס וְכָל תּוֹשָׁב
וְאֵין לְךָ שׁוּם הוֹכָחָה שֶׁמַּר שִׁמְשׁוֹן גָּנַב”.
חָשַׁב אָז רֹאשׁ הַכְּפָר שֶׁל לִיז וְכָכָה הוּא אָמַר:
“הַיּוֹם זֶה תּוּפִינִים, מָחָר יִהְיֶה זֶה כָּל דָּבָר.
נַסְכִּים שֶׁמֵּהַיּוֹם, עַל כָּל חִדּוּשׁ וְכָל מַתְכּוֹן,
יִהְיֶה רִשּׁוּם שֶׁל הַזְּכֻיּוֹת, לְמִי שֶׁבָּא רִאשׁוֹן”.
(מתוך “על עושר ואושר”)
