בלי לדבר

מְנַגֶּנֶת לְפִי הַזְמָנָה – 
הוּא מְבַקֵּשׁ וַאֲנִי בַּקְּטַנָּה. 
“כְּמוֹ לִלְחֹץ עַל כַּפְתּוֹר”
הוּא אוֹמֵר וַאֲנִי מְחַיֶּכֶת. 
הוּא מְאַשֵּׁר: “זֶה יָפֶה,
אַךְ אַתְּ לֹא מְדַיֶּקֶת”. 
אֲנִי אָז צוֹחֶקֶת בַּלֵּב, אֶלָּא מָה… 
יוֹדַעַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶת זֶה בַּנְּשָׁמָה.
הוּא זוֹרֵק בִּנְשִׁימָה
אֵיךְ נִגֵּן עַל הַסַּקְס
שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה מוּל קָהָל,
וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי בִּכְלָל.
רַק יוֹדַעַת – אֶצְלִי בַּקָּהָל
יֵשׁ כִּשְׁרוֹנוֹת חֲבוּיִים, וּבִכְלָל,
הֵם עָבְרוּ דָּבָר אֶחָד אוֹ יוֹתֵר,
וְעַכְשָׁו הֵם עִם רֶגֶל מִחוּץ לַגָּדֵר,
וְאֵיפֹה אֲנִי? רֶגֶל פֹּה, רֶגֶל שָׁם.
אַתֶּם לֹא יוֹדְעִים, אֲבָל כָּכָה כֻּלָּם –
זְמַן עוֹבֵר, לֹא נִחְיֶה פֹּה לָנֶצַח.
אִם חַיִּים, אָז חַיִּים,
תְּנוּ בָּרֹאשׁ, בְּחַיַּי…
יַאלְלָה בַּי.