גרסה מחודשת ל”בלדה לנאיבית” (יהונתן גפן, יצחק קלפטר)
אָמַרְתְּ שֶׁהָאֹרֶז יֵצֵא לָךְ בְּסֵדֶר,
כְּמוֹ בַּסְּפָרִים, לֹא דָּבִיק כְּמוֹ הָעֵדֶר.
כֻּלָּם לָךְ אָמְרוּ “אָז תָּכִינִי רִיזוֹטוֹ”,
אַךְ אַתְּ הִתְעַקַּשְׁתְּ וּמִלֵּאת אֶת הָאוֹטוֹ –
בְּאֹרֶז פַּרְסִי, גַּם יַסְמִין, גַּם בָּסמָטִי.
נִסִּית אֶת הַכֹּל, גַּם מַתְכּוֹן מָתֵמָטִי.
שָׁטַפְתְּ אוֹתוֹ טוֹב, וְסִנַּנְתְּ אֶת הַמַּיִם,
קְצָת מֶלַח, קְצָת שֶׁמֶן, תְּפִלָּה לַשָּׁמַיִם –
“יוֹם בָּא וְיוֹם הוֹלֵךְ,
וְאַתְּ נִשְׁאֶרֶת
נָאִיבִית שֶׁכְּמוֹתֵךְ.”
חוֹלֶמֶת לָשֶׁבֶת עַל כַּר אֵצֶל פָאטְמָה,
לָתֵת לָהּ לִטְעֹם וְלִרְאוֹת אֵיךְ הִיא שָׂמָה
לָהּ עוֹד בַּצַּלַּחַת וְלֹא מִתְאַפֶּקֶת:
“זוֹ אַתְּ? אַתְּ הֵכַנְתְּ? זֶה טָעִים” הִיא צוֹחֶקֶת.
אַחַר כָּךְ תִּשְׁתּוּ כּוֹס קָפֶה עִם בַּקְלָוָה
וּפָאטְמָה תַּגִּיד שֶׁהַכֹּל זֶה מִן אַלְלָה,
מֵרָחוֹק אָז תִּרְאִי אֶת מֻחַמַּד זוֹרֵחַ:
“זֶה הָאֹרֶז, יָא פָאטְמָה, מֵאִיר כְּמוֹ יָרֵחַ”.
“יוֹם בָּא וְיוֹם הוֹלֵךְ,
וְאַתְּ נִשְׁאֶרֶת
נָאִיבִית שֶׁכְּמוֹתֵךְ.”
(מתוך הספר סוכת שלום)
