“אֵיךְ בַּחוּץ?
לִלְבֹּשׁ מְעִיל אוֹ סְוֵדֶר?”
הִיא שׁוֹאֶלֶת בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.
“קְחִי מְעִיל”
אֲנִי עוֹנָה בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.
“אֵיךְ בַּחוּץ?
לִלְבֹּשׁ מְעִיל אוֹ סְוֵדֶר?”
הִיא שׁוֹאֶלֶת בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה.
“קְחִי מְעִיל”
אֲנִי עוֹנָה בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה.
“אֵיךְ בַּחוּץ?
לִלְבֹּשׁ מְעִיל אוֹ סְוֵדֶר?”
הִיא שׁוֹאֶלֶת בַּפַּעַם הַחֲמִישִׁית.
“קְחִי מְעִיל”
אֲנִי עוֹנָה בַּפַּעַם הַחֲמִישִׁית.
וְכָךְ חוֹלֶפֶת לָהּ שָׁעָה
שֶׁל הִתְלַבְּטוּת
כְּאִלּוּ הָיְתָה צְעִירָה
שֶׁ”אֵין לָהּ מָה לִלְבֹּשׁ”
אוֹ כְּמוֹ בְּסֶרֶט
שֶׁבּוֹ שַׂחְקָן חוֹזֵר בַּזְּמַן
לְאוֹתָהּ הַסְּצֵנָה שׁוּב וָשׁוּב.
וּבַסּוֹף, כְּשֶׁאָנוּ יוֹצְאוֹת,
הִיא אוֹמֶרֶת:
“הָיִיתִי צְרִיכָה לָקַחַת סְוֵדֶר”.
