(1)
אֲנִי מְבַלָּה יוֹמִי בְּחַקְלָאוּת רִגְשִׁית,
מְגַדֶּלֶת שִׂמְחָה וְעֶצֶב.
יֵשׁ לִי חֲמָמָה לִפְחָדִים
וְתִסְכּוּלַי תְּלוּיִים בָּאֲוִיר.
לוּ הָיְתָה פַּרְנָסָה בְּחַקְלָאוּת רִגְשִׁית,
הָעוֹלָם הָיָה מִתְהַפֵּךְ,
רְעִידוֹת מַיִם הָיוּ מְטַלְּטוֹת אֶת רוּחִי,
וְאַדְמָתִי הָיְתָה נוֹשֶׁבֶת לֶהָבוֹת, לֶהָבוֹת.
אֵין וַדָּאוּת בְּחַקְלָאוּת רִגְשִׁית.
יֵשׁ תְּקוּפוֹת לְלֹא חֶדְוָה,
עִם חֲצָאֵי חִיּוּכִים
וּדְמָעוֹת בּוֹדְדוֹת לְהַמְטִיר.
לֹא בָּחַרְתִּי בְּחַקְלָאוּת רִגְשִׁית,
הִיא בָּחֲרָה אוֹתִי
לְשׁוֹרֵר רִגְשׁוֹתַי לַדַּעַת –
לְכָל נֶבֶט שִׁיר וּמִזְמוֹר לְכָל עַלְעַל.
מִדֵּי פַּעַם אֲנִי מְאַוְרֶרֶת אַדְמָתִי –
וּמְנַכֶּשֶׁת עֲשָׂבִים שׁוֹטִים.
לַכֹּל עֵת וְאֵת לְכָל עֵשֶׂב
בְּחֶלְקַת הָאֲדָמָה הָרִגְשִׁית שֶׁלִּי.
(2)
יֵשׁ בְּאַדְמָתִי חֶלְקָה שֶׁל חֲלוֹמוֹת,
כְּמוֹ מַדָּף שֶׁל הַסְּפָרִים הָאֲהוּבִים.
אֲנִי זוֹרַעַת בָּהּ מַחְשְׁבוֹתַי
וּמִלּוֹתַי,
מְטַפַּחַת עֲשָׂבַי
וְלֹא מְדַלֶּלֶת כְּלָל
(עִם חֲלוֹמוֹת אִי אֶפְשָׁר לָדַעַת).
עוֹד לֹא זָרַעְתִּי דַּי
בְּחֶלְקַת הַחֲלוֹמוֹת
בִּשְׂדֵה נִירָה.
