הַי יָרֵחַ,
זֹאת שׁוּב אֲנִי.
צוֹפָה בְּךָ
מְחַיֵּךְ
וְלֹא יוֹדַעַת אֵיךְ
אַתָּה יָכוֹל לִגְדֹּל
וְגַם לִקְטֹן,
לְלֹא מִסְגֶּרֶת
וּתְמִיכָה.
אֵיךְ בְּשׁוּלֶיךָ
יֵשׁ צָהֹב
אֲפַרְסְמוֹנִי,
בְּלִי שֶׁלָּמַדְתָּ
כְּלָל
עַל אוֹר
וְעַל גְּוָנִים.
וְאֵיךְ
אַתָּה יוֹדֵעַ
אֶת נַפְשִׁי,
כְּשֶׁאֲנִי אֵינִי
יוֹדַעַת בְּעַצְמִי.
וְאֵיךְ גֵּאוּת
וָשֵׁפֶל
בִּשְׂפָתֶיךָ
נִבְרָאִים,
וּבַלֵּילוֹת פָּנֶיךָ
מְאִירִים,
גַּם כְּשֶׁנּוֹגֵס
הַחֹשֶׁךְ כְּאוֹרֵחַ.
אָז אֵיךְ,
יָרֵחַ,
אֵיךְ אַתָּה
זוֹרֵחַ?
