הַכֹּל הוּא עוֹשֶׂה בַּבַּיִת הַזֶּה!
וְאֶת הַכֹּל הוּא עוֹשֶׂה בִּשְׁבִילִי.
גַּם אֶת הַגּ’וּק הוּא מְנַטְרֵל בִּשְׁבִילִי,
אֲבָל לְאַט.
קֹדֶם שׁוֹתֶה מַיִם,
אַחַר כָּךְ נָח,
אַחַר כָּךְ מְחַפֵּשׂ נַעַל מַתְאִימָה,
וְאָז הוּא פּוֹסֵעַ לְאִטּוֹ,
הֲכִי לְאִטּוֹ שֶׁאֶפְשָׁר,
לְאִטּוֹ, לְאִטּוֹ.
וְהַגּ’וּק? יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְמַן,
מְעַנְטֵז בִּמְחוֹשָׁיו בְּלַעַג,
עַד דְּלֹא יָדַע כִּי נַעַל.
“שֶׁכֹּה אֶחְיֶה”, הוּא אוֹמֵר:
“לִפְנֵי שֶׁאֶתְפַּגֵּר
אֲנִי צָרִיךְ לְסַדֵּר לָךְ גֶּבֶר חֲלִיפִי
בְּתוֹךְ קֻפְסַת זְכוּכִית,
עִם פַּטִּישׁ,
שֶׁתּוּכְלִי לְנַפֵּץ בִּשְׁעַת הַצֹּרֶךְ”.