אני מנסה להבין את הקיפאון שהשתלט עליי.
הרי קלטתי, עיבדתי והפנמתי עוד בשבת הארורה. התהלכתי כמו אריה בכלוב, מחורפנת וזועקת. אבל מאז עברו ימים. זה כבר לא ההלם הראשוני. זה גם לא השבר. זו אפילו לא הזעקה.
נותר לי רק הסבר אחד. אין אפס – הקיפאון זו דריכות.
אני כמו איילה שעומדת ללא נוע, זוקפת אוזניה, ומאזינה לכל רחש. דרוכה ומוכנה לכל מצב. במצבי חירום, הרי, אני יודעת לתפקד מצוין. ובזכות מה? בזכות הדריכות.
ואני משחררת את הדריכות הזאת בכתיבה נואשת, שאין בה כמעט מחשבה, רק טק טק טק טק טק, כמו מכונת יריה. רק כותבת, וכותבת, וכותבת.
קוֹפֵאת
בְּלִי לִנְשֹׁם
בְּלִי לִחְיוֹת
בְּלִי לִהְיוֹת
מִבַּחוּץ לֹא רוֹאִים דָּבָר
זֶה לֹא שֶׁאֵין בִּי מַיִם
זֶה רַק מַצַּב צְבִירָה אַחֵר
אֲבָל מָה אַתֶּם מְבִינִים בְּקֶרַח??!
כֻּלִּי מַיִם.
