יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁכּוֹתְבִים אֶת עַצְמָם
יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמְּפַרְגְּנִים
יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמְּעִירִים הֶעָרוֹת
יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמְּשַׁתְּפִים
יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמְּגִיבִים בַּקְּטַנָּה עִם לַיְק חִוֵּר
יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמְּאַמְפְּתִים אוֹ מְגִיבִים בְּלֵב בּוֹעֵר
יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁרוֹאִים וְשׁוֹתְקִים
וְאָז כְּשֶׁהֵם פּוֹגְשִׁים אוֹתָךְ בָּרְחוֹב הֵם יַגִּידוּ
“רָאִיתִי אוֹתָךְ…” כְּאִלּוּ תָּפְסוּ אוֹתִי עַל חַם
וְיֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא רוֹאִים אוֹתִי
וַאֲנִי לֹא רוֹאָה אוֹתָם.
וְיֵשׁ אֶת אִמָּא שֶׁלִּי:
מָה פִּתְאוֹם אֲנָשִׁים נִכְנָסִים לַקִּיר שֶׁלִּי?
זֶה הַקִּיר הַפְּרָטִי שֶׁלִּי! תּוֹצִיאִי אוֹתִי מִכָּאן!