“נבל האדם, להכל הוא מתרגל” (החטא ועונשו – דוסטוייבסקי)
“נָבָל הָאָדָם, לְהַכֹּל הוּא מִתְרַגֵּל”
מִתְרַגֵּל לְמִלְחָמוֹת,
מְתַרְגֵּל מַהֲלֻמּוֹת,
מִתְרַגֵּל לְכָל הָאָרֶץ מָסַכִּים מָסַכִּים,
וְגַם מַסְכִּים
שֶׁיְּלָדָיו יִתְרַגְּלוּ לַחֲסָכִים
בְּצִפּוֹרִים שָׁרוֹת,
בְּרִיצָה יְחֵפִים עַל הָעֵשֶׂב הַלַּח.
יִתְרַגְּלוּ לֹא לִרְאוֹת שָׁמַיִם!
מִתְרַגֵּל לִרְאוֹת אוֹיְבִים בְּכָל מָקוֹם,
חוֹשֵׁשׁ, חָרֵד, נִסְגָּר,
כָּל גּוּפוֹ מְכֻוָּץ.
מִן הַסְּתָם זֶה חָרוּז לְאָבָץ,
וְאָכֵן, אוֹ לָכֵן, מִתְרַגֵּל לְתוֹסָפִים,
זֶה נִדְרָשׁ, מֵרֹב חֲשָׁשׁ,
אָז שֶׁיִּהְיֶה לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן.
כְּמוֹ נָחָשׁ, הוּא מִתְהַלֵּךְ עַל הַגָּחוֹן,
דָּבוּק לַאֲדָמָה.
וּכְבָר דִּבַּרְנוּ עַל שָׁמַיִם?
כֵּן, נָכוֹן…
מִתְרַגֵּל לְבֵין עַרְבַּיִם,
לִשְׁקִיעוֹת,
לְשֶׁמֶשׁ עֲצוּבָה, עֲצוּבָה.
אֵיזֶה הֶבְדֵּל הָיָה
לוּ תִּרְגֵּל קְצָת אַהֲבָה!
(מתוך הספר סוכת שלום)
