הזעקה

כְּשֶׁהַמַּכָּה 
כָּל כָּךְ כּוֹאֶבֶת – 
הַזְּעָקָה קוֹפֵאת בַּמָּקוֹם. 
כָּל שֶׁנִּתָּן זֶה לִדְחוֹת אֶת הַכְּאֵב, 
כִּי אֵין חָלָל לְהָכִיל. 
אוֹתָהּ זְעָקָה 
שֶׁהָיְתָה צְרִיכָה לַהֲפֹךְ עוֹלָמוֹת, 
לְזַעְזֵעַ שָׁמַיִם וָאָרֶץ,
נִשְׁאֶרֶת כְּלוּאָה, אִלֶּמֶת –
לְלֹא אֲוִיר,
לְלֹא שְׁבִיל יְצִיאָה,
לְלֹא הֵד.
רַק כַּעֲבֹר זְמַן,
כְּשֶׁהַגּוּף כְּבָר מְשַׁוֵּעַ,
הוּא לוֹקֵחַ אֲוִיר
וְלֹא מְשַׁחְרֵר.
רַק לוֹקֵחַ אֲוִיר,
וְעוֹד אֲוִיר,
מְמַלֵּא אֶת הָרֵאוֹת
עוֹד וָעוֹד,
חַמְצָן נִשָּׂא אֶל הַתָּאִים,
וְהִנֵּה הִיא כְּבָר עוֹלָה,
מִתְוַסֶּפֶת עַל עַצְמָהּ,
כְּמוֹ כַּדּוּר שֶׁלֶג,
מִתְעַצֶּמֶת,
וְעוֹד מְעַט הִיא כְּבָר
פּוֹרֶצֶת
בְּכָל כּוֹחָהּ –
וְאוֹה… כַּמָּה רָצִיתִי לוֹמַר –
“הַזְּעָקָה”,
אֲבָל כָּל מָה שֶׁיּוֹצֵא
הוּא קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה –
יְבָבָה.