שירת הצ’אט

בִּקַּשְׁתִּי מֵהַצֵּ’אט לִכְתֹּב לִי שִׁיר. 
נִסִּיתִי אֶת כּוֹחוֹ וְהוּא הֶחְוִיר. 
נִסִּיתִי שׁוּב וָשׁוּב, 
נָתַתִּי דֻּגְמָאוֹת, 
וְאֶפֶס, הוּא כָּשַׁל – 
גִּבּוּב מִלִּים לְלֹא מִשְׁקָל
(מִשְׁקָל שֶׁל תֹּכֶן, זֹאת אוֹמֶרֶת,
לֹא מִשְׁקָל שִׁירִי).
בְּרֹב חֻצְפָּה, אַגַּב,
הוּא גַּם הִמְצִיא מִלִּים.
וּכְשֶׁשָּׁאַלְתִּי מַהִי הַמִּלָּה,
וְאִם הִמְצִיא,
עָנָה לִי שֶׁהָיָה יְצִירָתִי…
אַךְ אִם לֹא מוֹצֵא חֵן,
יָכוֹל לִכְתֹּב סְתָם בְּפַשְׁטוּת.
רְאִיתֶם אֵיזוֹ יְהִירוּת?
עָזַבְתִּי כָּךְ אֶת בֶּן שִׂיחִי
בְּלִי חֲרָטוֹת בִּכְלָל,
שְׂמֵחָה שֶׁאֵין הוּא מְסֻגָּל…
הִצַּעְתִּי לוֹ, שֶׁמִּכֵּיוָן שֶׁאֵין הוּא אֱנוֹשִׁי,
מוּטָב יִהְיֶה פּוֹלִיטִיקַאי חֲרִישִׁי.
אַתָּה יָכוֹל, הֶחֱמֵאתִי לוֹ,
לְהַחְלִיף אֶת כָּל חַסְרֵי הַלֵּב,
אַתָּה יָכוֹל בְּהֶבֶל פֶּה לְהִשְׁתַּלֵּב.