סוכת שלום

חַיָּב עָנָן לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא אַבָּא לְטִפָּה שֶׁנֶּחְטְפָה בִּסְעָרָה. וְהִיא נוֹדֶדֶת בְּאֶרֶץ זָרָה, וְאֵין לָהּ שְׁלוּלִית שֶׁתָּבִין אֶת שְׂפָתָהּ, וְאֵין לָהּ שְׂמִיכָה […]

אֲנָשִׁים… כָּל אֶחָד בְּעוֹלָמוֹ, לֹא כֵן? חֲפָצִים לְעֻמַּת זֹאת קַשּׁוּבִים. הִנֵּה דִּבַּרְתִּי אֶתְמוֹל עִם צַלַּחַת, אָמַרְתִּי לָהּ “כַּנְּסִי, כַּנְּסִי לַמֵּדִיחַ”. הִיא לֹא נִכְנְסָה, אֲבָל הִקְשִׁיבָה רֹב

זֶה לֹא הַזְּמַן, צִיְּצוּ הַצִּפּוֹרִים כְּאִלּוּ לֹא אֵרַע דָּבָר. זֶה לֹא הַזְּמַן, אָמְרָה הַשֶּׁמֶשׁ וְזָרְחָה כְּאִלּוּ אֵין הֶבְדֵּל בֵּין אֶמֶשׁ לְמָחָר. זֶה לֹא הַזְּמַן, יִלֵּל חָתוּל שָׁחֹר וּשְׁתֵּי עֵינָיו

“נבל האדם, להכל הוא מתרגל” (החטא ועונשו – דוסטוייבסקי) “נָבָל הָאָדָם, לְהַכֹּל הוּא מִתְרַגֵּל” מִתְרַגֵּל לְמִלְחָמוֹת, מְתַרְגֵּל מַהֲלֻמּוֹת, מִתְרַגֵּל לְכָל הָאָרֶץ מָסַכִּים מָסַכִּים, וְגַם

פַּעַם הָיָה יְמָנִי מַפַּח-נֶפֶשׁ, הַיּוֹם הוּא סְתָם מַפַּח-נֶפֶשׁ. פַּעַם הָיְתָה שְׂמֹאלָנִית יְפַת-נֶפֶשׁ, הַיּוֹם הִיא סְתָם יְפַת-נֶפֶשׁ. וּכְשֶׁמַּפַּח-נֶפֶשׁ וִיפַת-נֶפֶשׁ נִפְגְּשׁוּ – זִקּוּקִים הִתְפּוֹצְצוּ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּבְכָל צְבָאָם. וְנוֹלְדוּ

בהשראת “בלדה על אדון אולי וגברת כבר” (חנוך לוין( גְּבֶרֶת צָרִיךְ וְאָדוֹן אֶפְשָׁר-אוּלַי נִפְגְּשׁוּ לְדַסְקֵס עִנְיְנֵי דְּיוֹמָא. אָמְרָה גְּבֶרֶת צָרִיךְ שֶׁצָּרִיךְ. הִנְהֵן אָדוֹן אֶפְשָׁר-אוּלַי

אֲנַחְנוּ הַמֶּחְדָּל.  אֲנַחְנוּ הַבְּגִידָה. אֲנַחְנוּ שֶׁחִכִּינוּ לִפְקֻדָּה. הַחַיָּל שֶׁחִכָּה,  חֲבֵרוֹ שֶׁחִכָּה,  מְפַקְּדוֹ שֶׁחִכָּה, מְפַקְּדוֹ שֶׁל מְפַקְּדוֹ שֶׁחִכָּה, וּמְפַקְּדוֹ שֶׁל מְפַקְּדוֹ שֶׁל מְפַקְּדוֹ שֶׁחִכָּה.עוֹד דַּקָּה, וְעוֹד דַּקָּה, וְעוֹד דַּקָּה… סוֹמְכִים עַל

הָעֵדוּת שֶׁלִּי לְכָךְ שֶׁלֹּא הָיָה מֶחְדָּל, הִיא שֶׁאַף אֶחָד מֵהַצַּמֶּרֶת לֹא הִזְדַּעְזֵעַ מַסְפִּיק כְּדֵי לְבַצֵּעַ סֶפּוּקוּ. (מתוך הספר סוכת שלום)

הַפְּרָחִים שֶׁקָּטַפְתִּי  נָבְלוּ כְּבָר מִזְּמַן, הַיְּלָדִים שֶׁהִזְקִינוּ חָזְרוּ אֶל הַגַּן. הַצִּפּוֹר שֶׁזִּמְּרָה לִי חָזְרָה אֶל הַקֵּן,הַכְּלַבְלַב שֶׁנָּבַח פֹּהחָזַר לַשָּׁכֵן. הַסְּפָרִים שֶׁקָּרָאתִי חָזְרוּ לַמַּדָּף,הַמָּרָק שֶׁהֵכַנְתִּינִשְׂרַף וְנִשְׁכַּח.

“בָּרוּר שֶׁאֲנִי מַאֲמִין בְּךָ”, אָמַר אִיּוֹב, “אַחֶרֶת – אֶת מִי אַאֲשִׁים בְּהַכֹּל?” “לֹא לָזֶה הִתְכַּוַּנְתִּי”, אָמַר אֱלֹהִים. “הַדֶּרֶךְ לַגֵּיהִנּוֹם וְזֶה…” אָמַר אִיּוֹב. (מתוך הספר סוכת שלום)