בהשראת “בטי בם” (אריאל זילבר)
הָפַכְתִּי לִהְיוֹת רַגְשָׁנִית לְעֵת מִלְחָמָה,
אִם אֶפְשָׁר כָּכָה לַהֲפֹךְ אֶת הָעוֹר
מֵרַגְשָׁנִית לְרַגְשָׁנִית,
וּבְכָל זֹאת לְהַרְגִּישׁ שִׁנּוּי.
וְהַכֹּל עָצוּב וְהַכֹּל שָׂמֵחַ בּוֹ זְמַנִּית.
מָה עָצוּב? הַחַיִּים.
וּמָה שָׂמֵחַ? הַחַיִּים.
אָז אֲנִי שָׁרָה:
“בֵּטִי, בֵּטִי בָּם, אוֹהֶבֶת אֶת כֻּלָּם,
אוֹהֶבֶת לְבַדָּהּ, אוֹהֶבֶת אֲבוּדָה”.
וְאִמָּא שֶׁלִּי קוֹטַעַת אוֹתִי וְאוֹמֶרֶת:
“מָה אַתְּ חוֹשֶׁבֶת, שֶׁאֵין אֲנָשִׁים רָעִים בָּעוֹלָם?”
בֵּטִי שְׁמֵטִי…
אֵין לָהּ הִסְתַּיְּגוּיוֹת –
לָכֵן הִיא בּוֹכָה.
(מתוך הספר סוכת שלום)
