[1]
“אֶתֵּן לָךְ תַּפּוּחַ”
אָמַר נָחָשׁ,
וְהִיא שָׁרָה לוֹ
כָּל כָּךְ יָפֶה,
כָּל כָּךְ יָפָה.
נוֹגֶסֶת בַּפִּתּוּי.
“הֲתָבוֹאִי?”
שָׁאַל.
“עַל גְּחוֹנְךָ”
עָנְתָה.
[2]
אֵיפֹה גָּרָה עֵדֶן?
רְחוֹב הַחֲצָבִים
פִּנַּת יָרֵחַ,
צִפּוֹרִים שָׁרוֹת
וּמַלְאָכִים,
קוֹמָה שָׁלוֹשׁ
אֵין מַעֲלִית,
דֶּלֶת רִאשׁוֹנָה מִיָּמִין,
עֲצִיץ יַסְמִין
פּוֹרֵחַ בָּעוֹנָה,
אַתָּה מֵהַשְּׁכוּנָה?
זֶה חָשׁוּב, תָּבִין,
צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם
לֹא מְשַׁנֶּה אִם לַיְלָה
אוֹ אִם יוֹם,
עֵדֶן הִיא לֹא בַּעֲלַת הַבַּיִת,
הִיא דַּיֶּרֶת מִשְׁנֶה
שֶׁל גֵּיהִנּוֹם.
[3]
לוּ הָיָה לִי גַּן עֵדֶן –
הָיִיתִי מְדַלֶּגֶת בִּשְׂדוֹתָיו,
קוֹטֶפֶת פְּרִי בָּשֵׁל
שֶׁטַּעְמוֹ גַּן עֵדֶן,
מְנַגֶּנֶת בַּחֲלִילַי עִם הָרוּחַ,
וּמְבָרֶכֶת לְשָׁלוֹם
אַנְשֵׁי עֵדֶן
שֶׁכָּמוֹנִי –
מְפַלְּסִים צַעֲדֵיהֶם
אֶל הַגֵּיהִנֹּם
בִּשְׁבִיל לִשְׁתֹּל גַּן עֵדֶן.
