הַשָּׁעוֹן צִלְצֵל חֲצוֹת,
אַךְ סִינְדֵּרֵלָה לֹא יוֹדַעַת לְהַרְפּוֹת –
עוֹד רִקּוּד אֶחָד, רִקּוּד אַחֲרוֹן,
עוֹד מַשְׁקֶה, עַד שִׁכָּרוֹן.
מְכַרְכֶּרֶת כִּרְכָּרָה,
מְלַהֲגִים הַגַּלְגַּלִּים,
עוֹד רֶגַע יַהַפְכוּ לִדְלַעַת.
זֶה חַג אַחֵר, זֶה לֵיל כָּל הַשֵּׁדִים,
לֹא רֹאשׁ שֶׁל דָּג, שַׁלְדָּג, שַׁל נְעָלֶיךָ,
לֹא בְּסֶלֶק יִסְתַּלְּקוּ אוֹיְבֶךָ.
נִסְתַּלְּקוּ סוּסִים,
רַק עַכְבָּרִים נוֹתְרוּ עַל הַמִּרְצֶפֶת,
וְלִכְלוּכִית אַחַת
כּוֹרַעַת עַל הַבַּר לְבַד,
מְקִיאָה אֶת הַשְּׁיָרִים,
וְאֵין נָסִיךְ הֵרוֹאִי שֶׁיָּרִים אֶת הַשֵּׂעָר,
יוֹשִׁיט לָהּ טִישׁוּ,
יֵשׁ רַק עִתּוֹנִים אֲשֶׁר יַכְפִּישׁוּ:
“אִיף… סַנְדַּל זְכוּכִית?
כָּל מָה שֶׁנִּשְׁאַר זוֹ לִכְלוּכִית”.
