אָז עַל כִּיפּוּשׁ שְׁמַעְתֶּם, נָכוֹן? זֶה בָּרוּר,
אַךְ הַאִם הִתְוַדַּעְתֶּם לְכָל הַסִּפּוּר?
הַאִם שַׂמְתֶּם לֵב לַדָּבָר הַמַּפְתִּיעַ,
שֶׁאַבָּא שֶׁל כִּפּוּשׁ כְּלָל לֹא מוֹפִיעַ?
אָז אַבָּא שֶׁל כִּפּוּשׁ הָיָה פְּרוֹבְּלֵמָטִי,
מִתְנַגֵּד סַבְתָאוֹת, אָנַרְכִיסְט וּפְּרַגְמָטִי.
אוּלַי הַסִּפּוּר יִשָּׁמַע קְצָת אַחֶרֶת,
אַךְ זוֹ הַגִּרְסָה הַלֹּא מְצֻנְזֶרֶת.
אָז אִמָּא שָׁלְחָה אֶת כִּפּוּשׁ לַיַּעַר,
וְכִּפּוּשׁ הָיְתָה כְּבָר בַּדֶּרֶךְ לַשַּׁעַר,
כְּשֶׁאַבָּא הִגִּיעַ שָׂרוּט וְהָזוּי,
מִתְנַגֵּד סַבַתָאוֹת, אַךְ מוּכָן לְלִוּוּי.
אָז כִּפּוּשׁ צוֹחֶקֶת עִם זְאֵבִיק בָּעִיר,
וְכִּפּוּשׁ חוֹגֶגֶת, וְאַבָּא מַזְהִיר,
וְכִּפּוּשׁ קוֹטֶפֶת פִּרְחֵי בַּר לְסַבְתָא,
וְאֶת אַבָּא שֶׁלָּהּ אִשְׁפְּזָה בְּשַׁלְוָתָה.
אָז סוֹף סוֹף הַכִּפּוּשׁ הוֹלֶכֶת לְסַבְתָא,
וְאַבָּא אַחֲרֶיהָ (בָּרַח מִשַּׁלְוָתָה),
וְאַבָּא מֵגֵן מִכָּל רֹעַ וָרֵעַ,
וְכִּפּוּשׁ מוֹחָה, כִּי כַּפָּרָה עָלֶיהָ.
אָז שָׁם אֵצֶל סָבְתָא, אַבָּא קָלַט
שֶׁסָּבְתָא לֹא סָבְתָא, שֶׁכָּל זֶה בּבּל”ת,
וְאַבָּא שָׁלַח אֶת יָדוֹ לְהוֹרִיד
מַסֵּכָה שֶׁל פּוּרִים, תְּמִימָה לְהַחֲרִיד.
אוֹ אָז הִתְגַּלָּה הַזְּאֵב שֶׁמִּתַּחַת,
וְכִּפּוּשׁ הַשֶּׂה צָעֲקָה מֵהַפַּחַד:
“יָא בַּבָּא, תַּחֲזִיר! מֶה עָשִׂיתָ לַסָּבְתָא?
יָדַעְתִּי שֶׁאוֹתָהּ אַף פַּעַם לֹא אָהַבְתָּ!”
אָז אַבָּא אָמַר: “זֶה זְאֵב בְּמַסְוֶה,
לְסַבְתָא שֶׁלָּךְ אֵין רִפּוּד כֹּה עָבֶה.
כִּפּוּשׁ, ‘סְתַּכְּלִי לָהּ לְתוֹךְ הָעֵינַיִם!
כִּפּוּשׁ, רְאִי אֶת מִבְנֵה הַשִּׁנַּיִם!!!”
אָז כִּפּוּשׁ אָחֲזָה בְּנִיצוֹץ הֲבָנָה:
“יָא… סָבְתָא, תַּגִּידִי לִי, מָה הִשְׁתַּנָּה?
לָמָּה יֵשׁ לָךְ עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת?
הַאִם שׁוּב גִּלְגַּלְתְּ מַשֶּׁהוּ לְבַלּוֹת?”
אָז סָבְתָא מוֹדָה: “כֵּן, עֵינַי כֹּה גְּדוֹלוֹת,
אַךְ כִּפּוּשׁ, זֶה רַק כְּדֵי לִרְאוֹת עֲלִילוֹת.
עֵינַיִם בַּגַּב יֵשׁ לִי, גַּם מַצְלֵמוֹת,
שׁוֹמֶרֶת עָלַיִךְ בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת…”
אָז כִּפּוּשׁ אָמְרָה לְאָבִיהָ: “שְׁטוּיוֹת,
תַּפְסִיק לִהְיוֹת פֹּה מַכְחִישׁ סַבְתָאוֹת”.
“אַךְ כִּפּוּשׁ…”
“לֹא, דַּי!” מוֹחָה הַיַּלְדָּה,
וְאֶת כָּל הַצַּיָּדִים הִיא גִּיְּסָה עַל יָדָהּ.
אָז בָּא הַצַּיָּד וְחִבֵּק אֶת הַסָּבְתָא,
וְאֶת בָּבָּא שָׁלַח שׁוּב הַיְשֵׁר לְשַׁלְוָתָה,
וְכִּפּוּשׁ פִּתְאוֹם הִרְהֲרָה לָהּ בְּקוֹל:
“הַשִּׁנַּיִם… הוֹ סָבְתָא, הֵן לֹא כְּמוֹ אֶתְמוֹל!”
אָז “סָבְתָא” פָּתְחָה ‘עַל גָּדוֹל’ אֶת הַלֹּעַ,
וְכָל שֶׁנּוֹתַר לָהּ הָיָה רַק לִבְלֹעַ.
סוֹף.
(מתוך “עשי לך חופש”)
