הדשא של השכן

הַדֶּשֶׁא שֶׁל הַשָּׁכֵן 
יָרֹק יוֹתֵר, כְּמוֹ תָּו. 
זֶה גּוֹרֵם לִי לְקַנֵּא עַכְשָׁו. 
כָּל כִּבְשָׂה יוֹדַעַת מְקוֹמָהּ בָּעֵדֶר, 
אֵיזֶה ‘מֶה’ לִפְעוֹת בְּאֵיזוֹ סִיטוּאַצְיָה,
מָתַי לְהִצְטוֹפֵף,
מָתַי לְהִתְנַדֵּף,
“אֵין בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה
וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם
וְחַלְחָלָה בְּכָל-מָתְנַיִם”.
יֵשׁ סוֹלִידָרִיּוּת בִּפְקֻדָּה,
שֶׁלֹּא יִקְרֶה אָסוֹן חָלִילָה.
וְהַמְּחִיר?
אֶת זֹאת אֲנִי שׁוֹאֶלֶת –
מָה הַמְּחִיר שֶׁל דֶּשֶׁא יְרֹק-עַד סִינְטֵטִי?
כַּמָּה ג’וּקִים מִתְגּוֹרְרִים תַּחְתָּיו?
כַּמָּה מָוֶת יֵשׁ לוֹ בְּחַיָּיו?
אָז כֵּן,
הַדֶּשֶׁא שֶׁל הַשָּׁכֵן יָרֹק יוֹתֵר,
כְּמוֹ תָּו, כְּמוֹ הוֹנָאָה.
זֶה לֹא יָרֹק אוֹתֶנְטִי שֶׁל קִנְאָה.