עַל גַּג בַּיִת הָיְתָה הָאֱמֶת,
חָלָל שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לָשֵׂאת.
יָרַדְתִּי לַקּוֹמָה הָעֶלְיוֹנָה,
הִתְרַחַקְתִּי מֵהָאֱמֶת,
הָיָה שָׁם כִּסֵּא, אוּלַי מִישֶׁהוּ אוֹ מַשֶּׁהוּ וְחָלָל,
בְּעִקָּר חָלָל.
יָרַדְתִּי בַּמַּדְרֵגוֹת עוֹד קוֹמָה,
הִתְרַחַקְתִּי עוֹד מֵהָאֱמֶת,
אַךְ יָכֹלְתִּי מְעַט לִנְשֹׁם וְלָשֵׂאת.
הַקּוֹמָה הָיְתָה מְרֹהֶטֶת,
מְעַט אֲנָשִׁים הִסְתּוֹבְבוּ וְדִבְּרוּ.
חַשְׁתִּי הַכֹּל כְּמַשָּׁב רוּחַ.
יָרַדְתִּי עוֹד בַּמַּדְרֵגוֹת,
וְיָצָאתִי לֶחָצֵר, לָרְחוֹב.
הָיוּ בָּרְחוֹב אֲנָשִׁים, רוֹכְלִים, הֲמֻלָּה, עֶרֶב רַב.
רְחוֹקָה מֵהָאֱמֶת, יָכֹלְתִּי לִנְשֹׁם וְלָשֵׂאת.
הִתְעוֹרַרְתִּי וְעֵינַי עֲצוּמוֹת.
בְּעֵינֵי רוּחִי אֲנִי רוֹאָהּ אֶת הָאֱמֶת,
וּמִתַּחְתֶּיהָ, שֵׁמוֹת.
וּמִתַּחַת לַשֵּׁמוֹת – כִּנּוּיִים, הֶסְבֵּרִים, תֵּאוּרִים.
וְאָז הַשֵּׁמוֹת הִתְכּוֹפְפוּ, הִתְחַלְּפוּ, שִׁנּוּ מָקוֹם, נִכְנְסוּ לַמִּסְגְּרוֹת.
וְהַמִּסְגְּרוֹת מְסַדְּרוֹת, מְמַיְּנוֹת, עוֹשׂוֹת סֵדֶר,
לֹא מַשְׁאִירוֹת חָלָל רֵיק.
מְכוֹפְפוֹת אֶת הָאֱמֶת,
כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לָשֵׂאת.
(מתוך “הזמנה לתה”)
