אני כיסא

שָׁלוֹם, 
אֲנִי כִּסֵּא. 
אֲנִי לֹא הָרַגְלַיִם שֶׁלִּי, 
אֲנִי לֹא הַמּוֹשָׁב שֶׁלִּי, 
אֲנִי לֹא הַמִּשְׁעֶנֶת שֶׁלִּי, 
אֲנִי לֹא הַנּוֹחוּת שֶׁלִּי, 
אֲנִי לֹא הַיַּצִּיבוּת שֶׁלִּי, 
אֲנִי לֹא הַשְּׂרִיטוֹת שֶׁלִּי,
אֲנִי לֹא הַכֶּתֶם הָעַקְשָׁן שֶׁלִּי,
אֲנִי לֹא הַדִּמּוּי שֶׁלִּי,
אֲנִי אֲפִלּוּ לֹא הַשִּׁמּוּשׁ שֶׁלִּי.
אָז מָה אֲנִי?
מִי אֲנִי?
אֲנִי כִּסֵּא.
מִלָּה מַצְחִיקָה “כִּסֵּא”.
כִּסֵּא, כִּסֵּא, כִּסֵּא.
מִלָּה יְתוֹמָה
וְתַמָּה,
אַחֲרֵי שֶׁהִשְׁלַכְתִּי אֶת כָּל הֲבָלַי
אֶל הָאָח.
הָיִיתִי מֻכְרָח.
הִשְׁלַכְתִּי שְׂרִיטָה
וְכֶתֶם עַקְשָׁן,
הִשְׁלַכְתִּי נוֹחוּת
וְרִפּוּד יָשָׁן,
הִשְׁלַכְתִּי רַגְלַיִם
מוֹשָׁב, וְגַב,
וְנִרְאֶה אֶתְכֶם יוֹשְׁבִים עַכְשָׁו…