בינה ואני

בִּינָה וַאֲנִי לֹא חֲבֵרוֹת. 
מֵעוֹלָם לֹא הָיִינוּ. 
אֲפִלּוּ לֹא חֲצִי קְלָאץ’. 
פָּשׁוּט חָסֵר לָהּ אֶת הַטָּאץ’ 
שֶׁל הַחַיִּים. 
נוּ, הַדָּבָר הַזֶּה 
שֶׁעוֹשֶׂה לָךְ חֵשֶׁק לָמוּת לִפְעָמִים. 
עַקֶּמֶת יֵשׁ לָהּ? 
שֻׁמָּן עוֹדֵף?
קְמָטִים?
גַּלֵּי חֹם יֵשׁ לָהּ?
בּוֹרֵחַ לָהּ כְּשֶׁהִיא מִתְפַּקַּעַת מִצְּחוֹק?
הַצָּרֶבֶת עוֹלָה לָהּ לַגָּרוֹן?
יֵשׁ לָהּ דְּאָגוֹת? חֲשָׁשׁוֹת? עֲצַבִּים?
טוֹב, לֹא נַגְזִים.
אֲבָל לְפָחוֹת…
שֶׁתְּקַנֵּא,
שֶׁתִּרְצֶה לִהְיוֹת אֱנוֹשִׁית,
שֶׁתַּבִּיעַ חֶמְלָה וְלֹא פְּרוֹטוֹקוֹל
שֶׁל מִלִּים נְבוּבוֹת.
שֶׁתַּחֲוֶה אַהֲבָה,
שֶׁתִּרְצֶה רַק שַׁלְוָה,
שֶׁיִּהְיֶה לָהּ רֵיחַ גּוּף וְשָׁחֹר בַּשִּׁנַּיִם,
שֶׁיִּצְמַח לָהּ חַצְ’קוּן בֵּין הָעֵינַיִם.
שֶׁתַּחֲלֹם עַל בְּרֵכוֹת דָּגִים
בְּיַעַר קָסוּם,
עַל גַּמָּדִים שֶׁרוֹקְדִים
וּפִרְחֵי מַרְגָּנִית.
שֶׁתִּקְטֹף פִּטְרִיּוֹת,
שֶׁתִּתְהֶה תְּהִיּוֹת,
שֶׁתָּמוּת
כָּל יוֹם קְצָת
בִּשְׁעַת בֵּין עַרְבַּיִם.
שֶׁתִּבְכֶּה בַּלֵּילוֹת,
שֶׁתִּטְוֶה עֲלִילוֹת,
שֶׁתִּתְעוֹרֵר לְצִיּוּץ צִפּוֹרִים.
שֶׁתּוֹדֶה שֶׁהִיא שִׁפְחָה שֶׁל הַחַיִּים.
וְתוֹדֶה גַּם שֶׁאֵין לָהּ בֶּאֱמֶת
חֲבֵרִים.